שיחה על תִּקְשֹׁר

הצליל המתוק של ההבנה. צילום: איריס בר לב

מה זה תקשור

 

איריס:  אתה אומר "אתה חי לנצח. לא התחלת בגיל אפס ולא תסיים בגיל 90 או 100".

זה מעורר בי שאלה.

כאשר אתה עומד על הבמה ואומר לאנשים: "לא התחלנו אתמול, ולא נסיים מחר. זה משהו נצחי", האם אתה יודע את זה מתוך יְדִיעָה? או מתוך יֵדַע?

 

רפאל:  זה יכול להיות כך, זה יכול להיות כך.

והדרך היחידה לדעת את זה, זה על ידי איך שאתה מרגיש.

מהניסיון שלי, כשאני אומר משהו שבאותו רגע אני מביא מתוך הידע שלי, מתוך הזיכרון שלי, מתוך קופסת האגירה שלי, כשאני מדבר את זה, באותו רגע משהו בי מתכווץ. אני מרגיש את זה פיזית. מין כיווץ כזה, לפעמים אפילו זה גורם לי סחרחורת. אני מרגיש שאני עומד על קרקע לא יציבה, אני כמו… משהו מטלטל אותי, אני לא מרגיש בטוח, אני מרגיש לא יציב, המילים מתחילות להיות לי כבדות, אני מקווה שזה יסתדר במשפט הבא, ואיכשהו אני צריך להיאחז בַּסֻּלָּם שחס וחלילה אני לא אפול. אני מכיר את ההרגשה, ואני יודע שזה כאשר אני מדבר מהמקום הזה.

 

איריס:  מִיֶּדַע

 

רפאל:  מִיֶּדַע. לעומת זאת, כאשר אני מדבר ממקום אחר, מִידִיעָה שאני לא יכול באותו הרגע לצפות בה, כי אני הדבר הזה שאני מדבר אודותיו, הגוף שלי, אני לא יודע מה הכוח שמצליח להשאיר אותו דבוק אל הקרקע, כי הוא באותו רגע עף! והזמן עוצר מלכת. ואני לא קיים שם. וההרגשה היא מדהימה! והשצף הוא פשוט מדהים! וזה קורה לי שאני משאיר את התלמידים שלי מרותקים לכיסא שעה. הקצב הוא פשוט מדהים. המילים, אני לא מצליח לעמוד בקצב שהמילים מגיעות, אני רץ אחריהם כמו ללקט אותם שלא יפלו לי. הקצב הוא אחר, הרעיונות, הדוגמאות, הכיוונים… זה לא בא מכיוון אחד, זה בא מעשרות כיוונים שונים שבחיים לא חשבתי עליהם, שבחיים לא ידעתי שאני יודע אותם אפילו. זה כשזה משם.

אז אני יודע שיש מקום כזה, ויש מקום כזה.

אם אני נהיה מין מדען כזה, כזה שסגור במעבדה, ומתחיל, כל דבר צריך להיכנס תחת מיקרוסקופ, ואם לא ראית את זה תחת מיקרוסקופ אין לזה שום תוקף, וצריך להוכיח את זה, ועכשיו צריך לעשות ניסויים לראות שזה עובד בתנאים כאלה ובתנאים כאלה… אז – זה לא אני.

אבל, אני יכול להגיד לך שיש דבר כזה ויש דבר כזה, ואת יכולה לדעת את זה לפי איך שאת מרגישה.

האחד מרגיש מדהים, והשני מרגיש די זיפת.

וקורה לי לפעמים שאני, מאיזו שהיא סיבה פתאום ניתק לי ה—, אבל אני בכל זאת מחויב לתוכן שמדובר, ואני מוצא את עצמי מדבר מהמקום הזה, והאנרגיה שלי בבת אחת חומקת לי. זה לא קורה לי לשמחתי הרבה אבל זה קורה לי מפעם לפעם. אבל כשזה לא ככה, את יודעת את העוצמה. את מכירה את זה, אי אפשר לעמוד בזה, זה פשוט… לא אני יכול לעמוד בזה, ולא מי שמקשיב יכול לעמוד בזה.

זה לא איזו שהיא יכולת אישית שלי, זה פשוט, ככה זה מרגיש. ככה זה.

וזה רק הולך ונהיה יותר ויותר עמוק, יותר ויותר מקיף, יותר ויותר סוחף, כאילו זה בכלל לא שואל אותך, כן הבנת, לא הבנת, כן למדת, לא למדת, יש לך תעודה, אין לך תעודה… זה בכלל לא רלוונטי, זה פשוט בא וגורף אותך בגלל שאתה כרגע קנדידט, אתה כרגע… במקרה הזה זה אני, אני כרגע שם את עצמי כמין "מוכן ומזומן" שזה יצא דרך הפה שלי.

אני מביא את עצמי למקום שאני מעוניין, זה מעניין אותי, אני מוכן שזה יקרה, אני נותן את עצמי לזה שזה יקרה, אנשים באים בשביל שזה יקרה, הסיטואציה רקומה לזה, ואני מאפשר לזה לקרות.

ואז, זה קיים. בזה אין ספק.

אני מונע מעצמי במובן מסוים, במודע, אני ממש מתחמק מזה, לערער את הידיעה שלי. כי אני יכול בקלות להגיד: בסדר… נו באמת… תחזור בחזרה למציאות… עם רגליים על הקרקע… שב בשקט… מה אתה עושה… מאיפה אתה יודע… מי עשה אותך בר סמכא… מה אתה מדבר… נו באמת…

אני יכול בקלות לעשות את זה, אבל אני מונע מעצמי את ה"פריווילגיה" הזאת במרכאות, אני פשוט לא עושה את זה.

אני יודע שזה ככה, יש לי ציפייה שזה יהיה ככה, ואני מאפשר לזה להיות ככה.

גיליתי שמה שאני זקוק לו זה רק את האישור שלי. ברגע שאני יודע שזה ככה, זה מבחינתי סגור.

 

איריס:  יודע שזה ככה, בגלל האופן שזה מרגיש?

 

רפאל:  בגלל שזה מרגיש לי ככה.

הנה, עכשיו התשובה שנתתי לך היא מהמין הזה. אני פשוט יודע שזה ככה.

אני יכול עכשיו להתחיל ל- Rustle it to the ground and kill it…

בשנייה… אני יודע לעשות את זה…

 

איריס:  האישור שיש לך…

 

רפאל:  במקרה הזה הוא מוחלט

 

איריס:  הוא מוחלט, שהמדד שלו הוא: איך שזה מרגיש

 

רפאל:  איך אני מרגיש

 

איריס:  ואתה יודע איך אתה מרגיש כשזה לא ככה…

 

רפאל:  כן. בהקשר הזה, לחפש את האישור ואת הגושפנקא בי. ואני יודע לזהות את זה על ידי האופן שבו אני מרגיש.

כשאני מרגיש את העוצמה הזאת פתאום פורצת מכל עבר, אני יודע שאני במקום הנכון.

כשאני מרגיש שהדבר הזה מתחיל להיות לי אה-אה-אה… שתוק. זה בדיוק הזמן שאני צריך לשתוק.

 

איריס:  המדע היום יותר ויותר מתקרב להוכחות מעבדתיות שהדברים האלה הם קיימים והם נכונים.

אפילו תיקח רק את זה שהיום ידוע שהתא הקטן ביותר הוא אנרגיה. הוא לא חומר.

 

רפאל:  התא הקטן ביותר, זה שאת מדברת עליו כקטן ביותר, הוא כל היקום.

הדבר הזה "רעיון-אנרגטי" זה אחת היציאות המבריקות ביותר שהייתה לנו כאן הרבה זמן.

רעיון-אנרגטי, זה משהו עצום, עם עוצמה בלתי רגילה. כשהוא נפתח במוח, בהכרה של הבן-אדם, הוא משנה אותו ללא הכר.

כשאת מאמצת רעיון כזה, שיש בו את הפוטנציאל האנרגטי הזה, הוא יעשה את השינוי. את לא צריכה לנקוף אצבע. הוא יעשה את השינוי.

כל מה שאת צריכה זה לתת לו מצע לשבת עליו.

 

איריס:  אני חושבת שֶׁלְּשָׁם האנושות הולכת. לא כולה, אבל חלק ממנה. כי הרעיונות-האנרגטיים נטמעו כבר בהכרה האנושית. ועכשיו הם יתחילו לעשות את העבודה שלהם.

 

רפאל:  מאיפה את חושבת שזה מגיע?

לא את ואני ממציאים את זה. זה איכשהו מגיע אלינו.

בגלל שאנחנו פתחנו את עצמנו לאפשרות שזה יגיע אלינו.

כמידת הפתיחה, ככה מידת מה שמגיע. ככל שאנחנו יותר מתעסקים בזה, יותר נמצאים בזה, יותר אינפורמציה מגיעה.

זה ה- Law Of Attraction, אי אפשר לפספס את זה.

אתה מעמיד את התדר הראשון, וה- Law Of Attraction מביא את כל מה שנחוץ לגבות את התדר הזה.

הדבר היחידי שיכול לעמוד לרועץ, ובאמת היחידי היחידי, וגם את זה אדם עושה לעצמו, רק סתם מתוך או בורות או עצלות או… זה שאדם מטיל ספק בדבר הזה בו.

כשאדם מטיל ספק בדבר הזה בו, הוא נכנס לכל מיני קומפנסציות, הוא מתחיל לעשות כל מיני השלמות מבחוץ שֶׁיְּאַזְּנוּ אותו חזרה. אז הוא עושה את זה… ומאמץ את זה… ומאמץ את הדעה הזאת…

אבל כשאדם לא עושה את זה, הוא אומר: "אני לא עושה את זה. אני מקסימום לא אגיד כלום, מקסימום אני לא אעשה כלום, אבל אני לא אערער את היציבות של עצמי על ידי כל מיני, סתם מחשבות מיותרות", זה יהיה פשוט מדהים מה שיקרה.

אז בהקשר של מה שאת שואלת, אני חושב שהדבר היחידי שאני משתדל לעשות, זה לא לערער את הדבר הזה.

זה קורה, אני מכיר בכך שזה קורה, אני מצפה לזה שזה יקרה, ואני לא מערער את זה. אני לא מוצא כל מני סיבות לערער את הדבר הזה בי. אם אני מגרה את הדחף הזה, אני שותק. אני לא אומר כלום. אני מחכה שזה יעבור.

אני יודע, שאנחנו, כמו שיחה כזו, אני יודע שאנחנו מביאים משהו שהוא שונה, שהוא לא בתפיסה של הקופסא הרגילה.

 

איריס:  כי אפשר לומר שרעיון-אנרגטי, לא זקוק להוכחות מלבד נתון אחד? וזה, איך שבן-אדם מרגיש כשהוא הוגה בזה, כשהוא יושב עם זה…

 

רפאל:  הייתי אומר את זה יותר חריף: רעיון –אנרגטי, עצם קיומו זו ההוכחה שלו.

עכשיו, איך הוא ייפתח? זה גם עניין אישי לחלוטין אצל הבן-אדם.

 

איריס:  רעיון-אנרגטי, הָאִפְיוּן שלו גם, (אחד האיפיונים שלו, יש לו כמה) אחד האיפיונים שלו, וזו הסיבה שהוא מרגיש טוב, זה שהוא לא הולך נגד רעיון מתחרה.

 

רפאל:  תגידי את זה הפוך: הוא תמיד משלים כל דבר אחר.

הוא מוצא את הדרכים איך לחזק כל דבר אחר. איך להעצים כל דבר אחר.

 

איריס:  זאת אומרת, אפשר להביט מתוך הרעיון-האנרגטי על תופעות ומצבים בחיים ובכלל, ובעצם לראות אותם באור שזורע הרמוניה, ב-כביכול כאוס ש…

 

רפאל:  כן. הוא תמיד מחפש את האספקט הפוזיטיבי בכל דבר. זה האופן שבו Source מתבונן על דברים.

זה אחד המאפיינים של הרעיון-האנרגטי. זה מביא אוֹתָךְ יותר ויותר קרוב אל איך Source רואה דברים.

 

איריס:  כן.

 

רפאל:  איך באמת להסתכל על דברים באופן כזה שיהיה תואם את הצד החי, האנרגטי שנמצא בך, ולא את התפיסה המקובלת המוסכמת.

 

איריס:  כל מה שתיארת על עצמך, על איך שזה נובע ממך, זה מחזק את מה שכתבנו גם במאמר על הרעיון-האנרגטי, שאתה לא צריך לעשות מאמץ לאמץ אותו (אתה לא מאמץ אותו מלשון מאמץ), אלא הוא מְאַמֵּץ אותך. סוחף אותך.

 

רפאל:  כן. סוחף אותך זו המילה הכי טובה. בגלל זה גם בעברית, זה נורא יפה כשמסתכלים על זה, בעברית כשיש לאדם רעיון כזה, אז אומרים שיש לו תפיסה. "זו התפיסה שלך". אבל מה זה תפיסה בעברית? תעשי את האקט שנקרא תפיסה.

 

איריס:  כן, לקפוץ את האגרוף. לתפוס משהו.

 

רפאל:  בעוד שרעיון-אנרגטי הוא לא כזה. הוא משוחרר, הוא פתוח, הוא רחב, הוא רק מתפשט, הוא רק גדל. אז זה לא תפיסה. זה משהו אחר.

קשה להגיד מה זה, כי אתה לא רוצה גם להגיד מה זה, אתה לא רוצה לתחום את זה, אבל זה לא זה, זה ברור. אז ההרגשה היא, באנגלית קוראים לזה elation.

 

איריס:  וזה גם לא משהוא שאתה רוצה להגיד עליו: "אה, תפסתי את העניין!" בגלל שזה לא סטאטי.

אתה לא יכול לְקַבֵּעַ את זה. הוא מתרחב כי הוא תודעתי. והוא מלא הפתעות.

 

רפאל:  יש לו כל הזמן פוטנציאל של גדילה. כמה שאת יותר מזינה אותו, כמה שאת נמצאת יותר בחברתו, כמה שיותר שוהה איתו, הוא יותר ויותר מתפתח, יותר ויותר את רואה קשרים והקשרים ומערכות יחסים שבמבט ראשון לא היה נראה בכלל שזה נמצא בו, כי הרעיון עצמו כשהוא גולמי, הוא מאוד קטן ומצומצם.

כמו העניין הזה: "לאן שתשומת הלב הולכת, האנרגיה חייבת לעקוב".

אפשר לראות את זה בצורה נורא שטחית ולגמור את העניין, כאילו זה אין-סופי, זה נפתח ונפתח ונפתח. אותו דבר: "לאן שתשומת הלב הולכת, האנרגיה חייבת לעקוב", אשכרה לא השתנה כלום, אפילו לא סדר המילים… ראשוני כזה… אבל הוא כבר ממזמן לא במקום שבו הוא התחיל. ואני יודע שזה אין-סופי, זה אין-סופי האפשרויות שלו להיפתח.

כמידת החופש שאני אאפשר לעצמי, ככה מידת האפשרויות שלו להיפתח.

כמה שאני אָצֵר, ככה הוא ייסגר. כמה שאני אפתח, ככה הוא ייפתח.

וזה משהו שאדם יכול לעשות. מצב שאדם יכול להגיע אליו מסיבה אחת: הוא פשוט מעוניין בזה. הוא מעוניין בזה. הוא יותר מעוניין בזה מאשר האפשרויות האחרות. הוא יותר מעוניין בזה. הוא נכנס לבופה הזה של המסעדה והוא בוחר את זה כי הוא מעוניין בזה. ואת זה הוא לוקח ומקרב אליו.

ברגע שאדם עושה את זה – זה מה שקורה.

 

איריס:  האנרגיה חייבת לעקוב.

 

רפאל:  כן. כמה זה פשוט. כמה זה פשוט. אנחנו חושבים שצריך להתחיל להתאמץ ולעבוד, לבנות, וקורסים והשד יודע מה. לא. תקרב את זה אליך, בגלל שהדבר היחידי הוא שאתה פשוט מעוניין בזה. זה הכל. כל השאר יבא. בעקבותיו.

כמה שאנחנו יותר מדברים על זה, שיחה כמו עכשיו, שיחות דומות, אנחנו מאפשרים לשינוי להתרחש. השינוי לא בא כתוצאה מזה, זה זה השינוי. זה ה-לטמון את הזרע שללא ספק, בטוח במאת האחוזים, יגדל.

 

איריס:  תודה רבה

 

רפאל:  תודה לך. היה לי לעונג.

 

 

השארת תגובה