מחברת הזיכרונות

צילום: איריס בר לב

אני אוהב לשבת ולכתוב את זיכרונותי, אולם אני עושה זאת בדרך מיוחדת.

בעוד רובנו כותבים את הזיכרונות שאנו מביאים אתנו מהאתמול של קיומנו, המקומות בהם היינו, החוויות בהן התנסינו וכדומה, אני נוהג לכתוב את הזיכרונות שאני מביא איתי מהמחר של קיומי.

אני כותב את הזיכרונות של המקומות בהן ביקרתי מחר, את החוויות בהן התנסתי מחר. אני נזכר בשלל הצבעים, בליל הריחות, עושר הצלילים שפגשתי וטעמתי במחר שלי.

כך במקום לשחזר בעכשיו שלי את המקומות בהם הייתי באתמול שלי וכתוצאה מכך לחזור ולחיותם פעם נוספת, גיליתי שאני יכול לייצר, לבקר ולהתנסות בעכשיו של קיומי, במקומות בהם אבקר במחר שלי.
כשאגיע אליהם במסעי בזמן, אחיה ואתנסה בהם, פעם נוספת אולם הפעם בממשות ("על באמת" בלשון הילדים).

תנסו ותיווכחו.

ואיך אני מגיע למחר שלי???

זה פשוט מאוד, אני עולה על רכבת הדימיון שלוקחת אותי לשם במהירות וביעילות.

הזמן, המרחב והקיום שלנו בתוכו, גמישים בצורה יוצאת דופן, תנסו ותראו.

 

בתנ"ך אקט פשוט וקסום זה מתואר בפסוק הבא:

"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה"

אין ולא היה כל קשר בין פסוק זה לבין הפירוש המקובל של מצוות כיבוש הארץ.
התנ"ך על כל אשר בו הינו ספר פרקטי ביותר המדבר על האפשרויות הגלומות באדם ומנחה אותו לגלות את העוצמות החבויות בו ולהשתמש בהן.

"המקום" הוא אותו מקום מנטלי, התשוקות, הרצונות, האדם שאני מעוניין להיות, שבעזרת הדימיון אנו נעים אליו.
"כף רגלכם" הינו הוודאות של היותי במקום בו אני מעוניין להיות. המקום בו הכרתי נמצאת, שם אני נמצא.
"לכם יהיה" הינו החוק המוחלט שאומר: "אם אתה יכול לאחוז את זה בהכרתך, אתה יכול לאחוז את זה בידך".

רפאל

השארת תגובה